החלטה בתיק רע"א 8936/07

1.        בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיאה ב' גילאור), בגדרי הליכי פירוק נגד חברת רימר ובניו בע"מ (להלן: החברה). נוכח הודעת המבקש מתאריך 7.1.2011, שהודיע כי הוא עומד על בקשתו חרף התפתחויות שחלו במכלול, ניתנת להלן החלטתי בבקשה לגופה.

2.        המחלוקת בין הצדדים נסבה על הזכויות הקשורות במקרקעין מסוימים בחדרה, המשמשים כבית עסק (להלן: הנכס). המשיבים 3-2 (להלן יחד: גורדון) הם בעלי זכויות הבעלות בנכס. גורדון השכירו את הנכס לחברה. החברה נכנסה בשנת 2004 להליכי פירוק, ובתאריך 21.7.2005 ניתן בעניינה צו פירוק. המשיב 1 הוא מפרקה (להלן: המפרק). המבקש (להלן: אוליאל) היה ביחסים קרובים עם אחד ממנהליה של החברה, יוסף רימר, משך שנים ארוכות, סייע לו בניהול העסק, ובשנת 2002 קיבל חזקה בעיקר שטחה של חנות העסק, בעוד החברה ממשיכה לעשות שימוש בחלקה למשרדים.

3.        בסמוך לפני כניסת החברה להליכי פירוק, יזמו אוליאל מזה והחברה ויוסף רימר מזה הליכי בוררות בפני עורך דינם המשותף, שעניינם חובות כספיים נטענים של החברה לאוליאל, והעברת זכויות החברה בנכס לאוליאל מכוח הסכם מסוים שכרתו. בפסק הבורר (להלן: פסק הבורר) נקבע כי אוליאל "יצא מכליו" לסייע לחברה ולמנהלה, בעיקר בדרך של מתן הלוואות רבות, וכי החברה נותרה חייבת לו כתוצאה ממאמציו אלו סכום של כ-750 אלף ש"ח. כן נקבע כי החברה ומנהלה התכוונו להעביר לאוליאל בגדרי הסכם ביניהם את כל זכויותיהם בחנות, לרבות זכות הדיירות המוגנת שלהם. עם זאת נקבע כי אין אפשרות לאכוף עיסקה זו, בשים לב לכך שהמדובר בזכויות דיירות מוגנת, ושהעברתן לא נעשתה בדרך הקבועה בדין, או בתיאום עם בעלי זכות הבעלות בנכס. הבורר הוסיף וקבע כי נוכח קיומו של החוב לאוליאל, יוכל הלה לעשות שימוש בחנות, עד לסילוק החוב כלפיו. כן נקבע כי החברה תוכל להמשיך ולעשות שימוש בחדרים מסוימים בחנות כמשרדים, לתקופה של 12 חודשים, שבסיומם יועברו אף הם לחזקתו של אוליאל, אלא אם יסולק החוב כלפיו. פסק הבורר קיבל תוקף של פסק דין, ללא התנגדות החברה ויוסף רימר.

           עוד יצוין כי גורדון, בעלי הזכויות בנכס, הגישו בשנת 2005 תביעה נגד החברה ומנהליה, יוסף וירון רימר, שבגדרה עתרו לסעד של ביטול הסכם השכירות המוגנת עם החברה, בנימוק כי החברה ומנהליה הפרו את ההסכם עת העבירו את הזכויות בנכס לאוליאל, בלא הסכמתם. בהמשך גורדון מחקו את תביעתם, לאחר שבאו בדברים עם המפרק, אך בתאריך 8.9.2005 (לאחר מתן צו הפירוק נגד החברה) הגיעו אוריאל גורדון ואוליאל להסכמה כי האחרון יקבל את מלוא הזכויות בנכס, אף ש"נטענת לגבי[ו] זכות דיירות מוגנת ע"י מש' רימר וחברות שבבעלותה", וזאת תמורת 40,000 ש"ח. בהמשך השכיר אוליאל את החנות לשימושו של המשיב 4 (להלן: סימון).

4.        המפרק הגיש בקשה לבית משפט שלפירוק למתן הוראות, שלפיהן אוליאל, סימון וגורדון ישלמו לקופת החברה שבפירוק דמי שימוש ראויים, מאז יום מתן צו הפירוק. זאת, בטענה כי לחברה זכות דיירות מוגנת בנכס, ומשאוליאל עושה שימוש בעיקר שטחו של הנכס (בהסכמת גורדון), ואף השכירו לסימון - הרי שעל כל אלה לשלם לחברה דמי שימוש ראויים.

           כונס הנכסים הרשמי תמך בבקשה זו. סימון, כך נראה, לא הגיב לבקשה. גורדון טענו - וטענתם נתקבלה - כי אין בסיס לחיובם בדמי שימוש בגין נכס שהם בעליו. אוליאל התנגד לבקשה, ועיקרי התנגדותו יצוינו בתמצית להלן. אוליאל העלה ספקות אשר לזהות הדייר המוגן בנכס. מכל מקום, נטען, כי גם אם החברה הייתה בעלת הזכויות, היא ויתרה על זכויותיה עת "מכרה" אותן לאוליאל, או כאשר לא התנגדה לאישור פסק הבורר, ומכל מקום עת פינתה את הנכס בפועל (לטענת אוליאל). לחלופין, טען אוליאל, כי אף אם החברה היא בעלת זכות דיירות מוגנת בנכס, הרי שעומדת לו זכות עיכבון בנכס, שיש בה כדי להקנות לו מעמד של נושה מובטח, וזאת נוכח החזקתו בנכס עד לסילוק חובה של החברה כלפיו, בהתאם לפסק הבורר. אוליאל אף טען כי בירור בקשתו של המפרק איננו מתאים להליך של בקשה למתן הוראות.

5.        בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' הנשיאה ב' גילאור) קיבל את עיקרי בקשתו של המפרק. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות שונות המצביעות על כך שהחברה היתה וממשיכה להיות דיירת מוגנת בנכס, לרבות: תצהירים שונים של בעלי הנכס ומנהלי החברה, האמור בתביעת גורדון (שנמחקה) נגד החברה משנת 2005, ורישום החברה בעיריית חדרה כמחזיקת הנכס. עוד נקבע כי זכות הדיירות המוגנת לא פקעה כדין, וכי ההסכמות שבין החברה לבין אוליאל, שבהן עסק פסק הבורר, לא היה בהן כדי להפקיע במקרה זה את זכותה של החברה בנכס. בנוסף נקבע כי לאוליאל אין זכויות עיכבון בנכס, המקנות לו מעמד של נושה מובטח, שכן לא מתקיימים התנאים השונים, שנקבעו בפסיקה, למימוש זכות עיכבון שכזו, מה גם שאוליאל כלל לא הודיע למפרק על מימושה של הזכות, שהוא טוען לקיומה עתה. בפרט צוין כי בכל מקרה, משיצא הנכס המעוכב לכאורה משליטתו של אוליאל והחזקה בו הועברה לסימון, תוך שאוליאל מנסה להפיק הנאה כספית מן הנכס, הוא מנוע מלטעון עוד לזכות עיכבון. בהתייחסו לפסק הבורר קבע בית המשפט המחוזי כי פסק זה העניק לאוליאל זכות להחזיק בנכס ולעשות בו שימוש כדרך לגביית החוב מן החברה, אולם משניתן נגד החברה צו פירוק, הפך אוליאל למחזיק בנכס שאיננו שלו, החייב בתשלום דמי שימוש ראויים לחברה, ואשר זכותו להיפרע מן החברה איננה טובה מזכויות יתר הנושים הבלתי מובטחים. נוכח האמור נקבע כי אוליאל חב בתשלום דמי שימוש לקופת הפירוק, מיום מתן צו הפירוק. שאלת גובה דמי השכירות הושארה פתוחה, בגדרי ההחלטה. כן נקבע כי בגדרי ההחלטה לא תוכרע שאלת סילוק ידו של אוליאל מן הנכס.

6.        יצוין כי בתאריך 21.2.2010 ניתן בגדרי תיק הפש"ר פסק דין בבקשת המפרק לחיוב מנהלי החברה, יוסף וירון רימר, באחריות אישית לחובותיה של החברה. בפסק הדין נקבע, כי אלו ישלמו לקופת החברה סכום של מעל חמישה מיליון ש"ח, מכוח סעיף 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983. זאת, לאחר שנמצא כי השניים השתמשו שלא כדין בנכסי החברה ובכספיה, ופעלו להוצאת נכסים מחזקתה.

7.        המבקש עותר למתן רשות לערער על ההחלטה בעניין חיובו בתשלום דמי שימוש ראויים מאז מתן צו הפירוק. הוא עומד על בקשתו זו אף לאחר מתן פסק הדין בעניין אחריותם של מנהלי החברה לחובותיה, אשר סקר את פעולותיהם השונות להוצאת נכסים מחזקת החברה ומטווח הישג ידם של נושיה. בתמצית, טוען המבקש כאן כי זכותו כלפי החברה מכוח פסק הבורר בעינה עומדת, אף לאחר מתן צו הפירוק. המבקש משיג על עצם הקביעה שהחברה היתה אי-פעם בעלת זכות דיירות מוגנת בנכס. בהקשר זה, מנסה המבקש אף להיבנות מפסק הדין האמור מתאריך 21.2.2010, שהתייחס לנכס אחר הקשור בחברה, ואשר קבע שם כי בידי בית המשפט אין אפשרות לקבוע כי החברה היא דיירת מוגנת באותו נכס. לחלופין, גורס אוליאל, כי במערכת היחסים שבינו לבין החברה, הרי שזכויות הדיירות המוגנת של החברה בנכס פקעו, וכי הוא קיבל את זכויות השימוש ואת החזקה בנכס. מתן צו הפירוק, כך אוליאל, איננו פוגע בזכויותיו, שכן זכויות המפרק אינן טובות מזכויות החברה - ולה לא היו זכויות בנכס, כאמור, לשיטת אוליאל. הוא נסמך אף על ההסכם שבינו לבין אוריאל גורדון, שמכוחו הועברו לו מלוא הזכויות בנכס. המבקש מוסיף כי המפרק, לשיטתו, אף מנוע מלהגיש בקשות הנוגעות לזכות הדיירות המוגנת (המוכחשת) של החברה, וזאת נוכח הוראת סעיף 153 לחוק הגנת הדייר [נוסח חדש], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר), כפי שהוא קורא אותה. בשולי בקשתו מלין המבקש על כך שתשלומים ששילם לגורדון - לא נלקחו על-ידי בית המשפט המחוזי בגדרי חיובו של אוליאל בתשלום כספים לקופת הפירוק, וכן על כך שבית המשפט לא הטיל על המפרק לשלם את דמי השכירות לגורדון.

           המפרק, מצידו, סומך ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד, וכונס הנכסים הרשמי מצטרף לעמדתו.

8.        דין הבקשה - להידחות, וזאת מן הטעמים המפורטים בתכלית הקיצור להלן.

9.        בפתח הדברים יצוין כי מהלכיו של המבקש, כמו גם של גורמים נוספים המעורבים בעניין, מותירים תחושה בלתי נוחה של ניסיון בעייתי משהו לסייע למנהלי החברה שבפירוק לגרוע ממסת הנכסים של החברה נכסים שונים, תוך פגיעה בנושיה של החברה. הוא הדין לכאורה בכל הקשור ליחסים, לרבות הליכי הבוררות, שבין אוליאל לבין יוסף רימר והחברה, יחסים שאוליאל עצמו הגדירם כ"יחסים קרובים מאד", תוך שהוא "יצא מכליו" לעזור לאחים רימר (נספחים ב' ו-ה' לבקשה כאן).

10.      בכל מקרה, ולגוף הדברים, הרי שטעמיו של בית המשפט המחוזי הנכבד מקובלים עליי בעיקרם, ולא מצאתי הצדקה להתערב בהחלטתו. השאלה האם לחברה זכות דיירות מוגנת, אם לאו, נסמכת בראש ובראשונה על ממצאים עובדתיים, אשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם, בפרט כאשר הם נחזים כאן כמבוססים כל צרכם. אוסיף, כי עצם העלאת טענתו של אוליאל, כי לחברה לא היו כלל זכויות דיירות מוגנת בנכס, נראית כמוקשית, שעה שנראה כי הוא עצמו פעל - לרבות במסגרת הליכי הבוררות - על יסוד ההנחה כי זכויות דיירות מוגנת שכאלה קיימות (זכויות שהוא ביקש לקבל לידיו, בחוסר הצלחה). הכרתם של גורדון, כבעלי זכויות הבעלות בנכס, עובר למתן צו הפירוק, בקיום זכות הדיירות המוגנת של החברה (בגדרי תביעתם, שנמחקה), והימנעותם של גורדון מלהשיג על החלטת בית המשפט המחוזי שלפיה החברה עדיין בעלת זכויות אלה, מקהות אף הן מעוקצה של טענת אוליאל, כי זכויות אלה לא היו קיימות כלל לחברה. ניסיונו של אוליאל להיבנות מפסק הדין מתאריך 21.2.2010 (בפיסקה 40), שהתייחס לנכס אחר וקבע כי לא הוכחו זכויות דיירות מוגנת של החברה בו, איננו מבוסס. ככל שעסקינן בנכס נשוא הדיון כאן, הרי שבית המשפט המחוזי קבע פוזיטיבית כי לחברה זכויות דיירות מוגנת בו, וקביעה זו נותרה בעינה אף לאחר מתן פסק הדין האמור (כעולה בבירור מן הסייפא לפיסקה 40 לפסק הדין).

11.      נמצא איפוא כי לחברה זכויות דיירות מוגנת בנכס. בניגוד לטענת אוליאל, פסק הבורר ודאי לא היה בו כדי להפקיע זכויות אלה מן החברה: ההיפך הוא הנכון. בפסק הבורר נקבע הרי במפורש שהזכויות בנכס לא יועברו לאוליאל, אלא רק שיתאפשר לו להחזיק בפועל בנכס כדרך לסילוק חובה של החברה כלפיו.

           אף המהלך שנקטו אוליאל ואוריאל גורדון (ללא רחל, שאף היא בעלת זכויות הבעלות בנכס) לכריתת "הסכם" לאקוני - שהתיימר להעביר לאוליאל את מלוא הזכויות בנכס (ש"נטענת לגבי[ו] זכות דיירות מוגנת ע"י מש' רימר וחברות שבבעלותה") - איננו מפקיע את זכויות החברה. נזכיר, כי המדובר בהסכם שנכרת לאחר שניתן כבר צו פירוק ולאחר שגורדון נסוגו בהם מתביעתם לסילוק יד נגד החברה. הסכם זה נחזה על פניו אך כניסיון - בלתי צליח - לעקוף את תוצאות צו הפירוק.

12.      בשולי הדברים האמורים עד כה יצוין, כי לא מצאתי להידרש כאן לטענת אוליאל, שלפיה יש בסעיף 153 לחוק הגנת הדייר כדי למנוע מן המפרק לנסות להיכנס בנעלי החברה, בהקשר של דרישת דמי שימוש ראויים מאוליאל. זאת, משטענה זו לא עלתה בלבושה הנוכחי בגדרי טענותיו בבית המשפט המחוזי. עם זאת ראוי להעיר כאן הערה אחת, אגב אורחא, לגבי הסעיף האמור, הקובע כי: "לענין פקודת פשיטת הרגל, 1936, יראו זכותו של דייר יוצא פושט רגל לדמי-מפתח בבית עסק כאילו היתה זכות זו נכס מנכסיו; וכן יראו זכות כאמור של תאגיד בפירוק לענין פקודת החברות". סעיף זה, ופרשנותו בפסיקה, מתמקדים בזכות נאמן (בפשיטת רגל) לגבות דמי מפתח בבית עסק, וזאת כסייג לעיקרון הכללי שלפיו דיירות סטטוטורית איננה ניתנת למימוש, ואין היא מוקנית לנאמן (ראו ועיינו: ע"א 55/64 שפסלס נ' עו"ד ארזי, פ"ד יח(4) 783 (1964); רע"א 134/88 לוי נ' כקשור, פ"ד מב(4) 198 (1988) והפסיקה הנסקרת שם; שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 259 (מהדורה שלישית, 2010)). פעולותיו של אוליאל, לרבות לאחר מתן צו הפירוק, בשיתוף פעולה עם אוריאל גורדון, ניתן לראותן כניסיון להוציא מידי החברה נכס שיש לה זכות דיירות מוגנת בו, בלא שהחברה תזכה אפילו בדמי מפתח, ועם ניסיון זה אין להסכין, כך שלפטור את אוליאל מתשלום לחברה - אי אפשר. ברם אם יידרש המבקש לשלם לבסוף לקופת הפירוק סכום העולה על דמי המפתח המתאימים, ייתכן שתעמוד לו טענה כי יש להגביל את גובה התשלומים לגובה דמי המפתח. בקשה כזו תוכל להיות מוגשת לבית המשפט שלפירוק, ובנסיבות אלה אינני מחווה בבקשה שכזו כל דעה לגוף הדברים.

13.      בהיעדר הצדקה להתערב בקביעה כי החברה היא בעלת זכויות הדיירות המוגנת, יש לפנות איפוא ולבחון את קו ההגנה החלופי של המבקש - זכות העיכבון הנטענת בנכס. לשיטתו, כאמור, אף אם הוא עושה שימוש בנכס שהזכויות בו הן של החברה, ואף מפיק משליטתו בנכס הנאה כספית, הרי שעומדת לו זכות עיכבון בנכס, שיסודותיה בפסק הבורר ובחובה הכספי של החברה כלפיו. עמדה זו נדחתה - בדין - על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, שקבע כי זכות עיכבון שכזו איננה עומדת למבקש, וזאת משורה של טעמים, שנסקרו בפסק הדין. בתמצית, וכמבואר היטב בפסיקה, אשר בית המשפט המחוזי נסמך עליה - כאשר עסקינן במי שממשיך להחזיק בנכס, אשר לחברה שבפירוק יש בו זכויות, וזאת כ"עיכבון" להבטחת פירעונו של חוב כספי, מבלי להודיע למפרק על מימוש העיכבון, מבלי להגיש תביעת חוב, והכל תוך עשיית שימוש בנכס לשם הפקת רווחים, אגב העברת השליטה בנכס לאחר למטרה זו - ודאי שאין הוא יכול לטעון לזכות עיכבון כדין. למעלה מן הצורך יוער (ובית המשפט המחוזי בחר שלא להכריע בנקודה זו) כי נוכח קיומו של שיעבוד צף על נכסי החברה, לטובת אחד מנושיה, שיעבוד שקדם למועד היווצרות העיכבון הנטען, הרי שממילא דומה כי די היה בנתונים אלה כדי לאיין טענה לזכות עיכבון של אוליאל בנכס, בפרט כאשר הלה לא הוכיח השבחה של הנכס (השוו: ע"א 6081/99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד בר-און, פ"ד נד(2) 798 (2003); ע"א 4588/06 אלוניאל בע"מ נ' עו"ד גרנות (לא פורסם, 30.9.2009)).

14.      אשר לשתי הטענות של אוליאל בשולי בקשתו, כפי שנסקרו לעיל, בעניין ההתחשבות בתשלומים ששילם לגורדון, ובעניין הצורך בחיוב המפרק לשאת בתשלומים לגורדון: תשלומים ששילם אוליאל לגורדון אינם משליכים על חובו לקופת הפירוק, ופתוחה בפניו הדרך להתדיין עם גורדון אודותם. השאלה האם על המפרק לשלם לגורדון דמי שכירות, בהיות החברה דיירת מוגנת בנכס, איננה עניין לאוליאל לענות בו.

15.      נוכח כל האמור לעיל, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. המבקש יישא בשכר טרחתו של המשיב 1, בסכום של 10,000 ש"ח.